לא מצליחה לתפקד. הכל כבד וקשה. כל דריכה על המקלדת כאילו לוקחת ממני עוד מהאנרגיה שאינה.
הראש חושב חולה והגוף פועל אחרת.
מחשבות על חתכים והרעבה מהדהדות במוחי כמעט בכל רגע נתון.
אבל הגוף נלחם. ואוכל. אוכל אוכל אוכל. או שזה ההיגיון שנלחם. אחד מהשניים. או שניהם.
בכל מקרה אני כבר ממזמן לא נלחמת אני אוכלת ושותה וישנה והולכת לאן שצריך. כי צריך. אני לא חושבת. אני פועלת.
לאכול נעשה חסר רגש. אני לא אוכלת. אני מפטמת. אני תאווה לאוכל ושונאת אותו באותה המידה.
אחרי שנים של אי אכילה נורמלית אני מתהפכת ורק רוצה עוד ועוד. מרגישה מגעילה ומטונפת. אבל זו השגרה עכשיו. וזה מצחיק כי עכשיו קשה לי שלא לאכול.
ומגניב לי שגם יציאה מהבית נעשית עם מיליון תכנונים מראש. מכוונת את השעון המעורר שלוש שעות לפני היציאה כי ה-ocd וזה.
וצריך גם לחשב את הזמן של הארוחה. הכל נבנה במוחי בחישוב מפורט. מה אוכל, כמה זמן יקח לי להכין וכמה זמן לאכול. אווו ואיך אפשר לשכוח את הזמן שאחרי שכואבת הבטן ולא עושים כלום לפחות חצי שעה אחרי עד שקצת עובר.
הימים עוברים ואני מתבטלת. בת 19 עוד כמה שבועות ומתנהגת כמו תינוקת שבקושי מסוגלת לתפקד לבדה. ישנה ואוכלת. אוכלת וישנה. לפעמים נזכרת להשמיע איזה קול או איזו יבבה. לא עובדת ולא לומדת. ושחושבים על זה תינוק דווקא כן לומד כל הזמן. ואני, אני תקועה.
אני תקועה ובוכה וסופגת ושונאת ומכחישה וכועסת. כ"כ כועסת.
על מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
...Quiet! please